מחקר רטרוספקטיבי שנערך במחלקה לטיפול נמרץ ושיקום ההכרה בבית החולים "לוינשטיין" ברעננה העלה, שקיים קשר בין עיתוי החזרה של הווסת לבין החזרה להכרה בקרב מטופלות במצב וגטטיבי או במצב של הכרה מינימלית, לאחר חבלת ראש קשה.

חבלת ראש היא אחת הסיבות העיקריות למוות ולנכות בצעירים. השלכותיה נעות החל ממגבלות פיזיות ועד לפגיעות ארוכות טווח (קוגניטיביות התנהגותיות, פסיכולוגיות וחברתיות). הסיבות העיקריות לפגיעה הן תאונות דרכים, נפילות, אלימות ופציעות ספורט.

את המחקר הובילו ד"ר בן ציון קרימצ'נסקי, מנהל המחלקה והאחיות נלי דורני, גילה רגב, נורית בן-ארויה ודפנה נוריאל. הם סקרו רשומות רפואיות של 44 מטופלות בנות 45-15, שהתקבלו למחלקה בין השנים 2012-2002 עם פגיעות ראש.

לדברי החוקרים, חזרת הווסת מלמדת על התאוששות הציר ההיפותלמי-היפופיזרי-שחלתי, כביטוי להתאוששות מערכת העצבים המרכזית

הגיל הממוצע של הנשים שעבורן נאספו נתונים הוא 26.7 שנים עם סטיית תקן 7.8. כשליש היו בקבוצת הגיל 21-16, כ-40% בגיל 30-22 ו-27% בגיל 45-31.
21 נשים (48%) אובחנו במצב וגטטיבי ו-23 נשים (52%) אובחנו במצב של הכרה מינימלית. הזמן הממוצע שחלף מהפגיעה ועד לחזרה להכרה היה 58 ימים.

מספר הימים הקטן ביותר עד החזרה להכרה ממועד הפגיעה הוא 16 ימים והארוך ביותר הוא 307 ימים. הזמן הממוצע שחלף מהחזרה להכרה ועד להופעת המחזור היה 63 ימים. הזמן הארוך ביותר עד קבלת הווסת מהחזרה להכרה היה 207 ימים. הזמן הממוצע של משך האמנוראה (היעדר מחזור) היה 121 ימים.

החוקרים הצביעו על עיקרי הממצאים:

- ב-43 מבין 44 המטופלות שנכללו במחקר, הווסת הופיעה לאחר החזרה להכרה.

- לנשים במצב וגטטיבי נדרש יותר זמן כדי לחזור להכרה ממועד הפגיעה, בהשוואה לנשים שאובחנו במצב הכרה מינימלית (52 ימים לעומת 34 ימים בהתאמה).

- לא נמצא הבדל במשך הזמן שחלף בין החזרה להכרה ועד למועד חזרת הווסת, בין קבוצות הנשים במצב הווגטטיבי לבין הנשים במצב ההכרה המינימלית.

החוקרים משערים, כי עצם החזרה להכרה מלמדת על התאוששות של מערכת העצבים המרכזית. חזרת הווסת מלמדת על התאוששות הציר ההיפותלמי-היפופיזרי-שחלתי, כביטוי להתאוששות מערכת העצבים המרכזית. חזרת ההכרה, המקדימה את חזרת הווסת, עשויה להצביע על כך שקיימת היררכיה בסדר ההתאוששות של מערכת העצבים המרכזית, אשר נגזרת מהתהליך הטבעי של הפתופיזיולוגיה של חבלת הראש.

החוקרים ציינו, כי שאלה מרתקת העולה מתוך ניתוח הנתונים - שכרגע אין לה תשובה - היא אם הציר ההיפותלמי-היפופיזרי-שחלתי זקוק לעצם קיומה של ההכרה על מנת להתאושש ולהתחיל לתפקד.